כללי
1. כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות, הריגה ופציעה.
נטען בו, כי ביום 19.3.11 בסמוך לשעה 17:30 הנאשם נהג ברכב משא בלתי אחוד מסוג מיצובישי שמספרו 5044762 (להלן: "רכב הנאשם") בכביש 40 מכיוון דרום לצפון. באותה עת, נסע לפני רכב הנאשם רכב מסוג מזדה שמספרו 4506071 (להלן: "רכב המזדה") בו נהג מר אילן לוי ז"ל, ובכיוון הנגדי נסעה משאית מסוג איסוזו שמספרה 9272215 (להלן: "המשאית") נהוגה בידי מר מוניר אבו שנדי.
באיזור קילומטר 151, הנאשם התקרב עם רכבו לרכב המזדה שנסע לפניו, סטה ימינה בתוך נתיב נסיעתו ופגע עם הפינה הקדמית שמאלית שלו בפינה האחורית ימנית של רכב המזדה. כתוצאה מכך, רכב המזדה נדחף שמאלה וחסם את נתיב הנסיעה הנגדי והמשאית שהגיעה ממול פגעה עם חזיתה בדופן הימנית שלו. נהג המזדה, מר אילן לוי ז"ל, ונוסע שהיה אתו - מר יהונתן אזולאי ז"ל, נהרגו, ונהג המשאית ונוסע שהיה אתו נפצעו ואושפזו בבית חולים במשך מספר ימים.
נטען, שהנאשם נהג ברכבו כאמור, בהיותו שיכור - בגופו נמצאו אלכוהול בריכוז של 130 מ"ג ל 100 מ"ל דם וחומצת חשיש, שהיא תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בסם המסוכן קנביס.
2. התביעה טענה שהנאשם גרם לתאונה והביא למותם של המנוחים ולפציעתם של נוסעי המשאית עקב נהיגתו הפזיזה. ושהוא נטל סיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה הקטלנית בכך שנהג ברכב ביודעו שהוא שיכור וביודעו שבנהיגתו כמתואר הוא צפוי לגרום תאונה בה יקופחו חיי אדם.
3. בתשובתו לכתב האישום, כפר הנאשם בטענה שבזמן התאונה היה בדמו ריכוז אלכוהול של 130 מ"ג ב 100 מ"ל, ודחה את ממצאי המעבדה שבידי התביעה בנוגע לתוצרי חילוף החומרים של הקנביס שנמצאו בדמו.
באשר להתנגשותו ברכב המזדה, טען, כי הוא אמנם פגע עם רכבו ברכב המזדה שנסע לפניו, אולם זה היה לאחר שרכב אחר שנסע אחריו פגע ברכבו ודחף אותו לעבר רכב המזדה.
במהלך המשפט שינה הנאשם את טענתו באשר למנגנון התרחשות ההתנגשות שלו ברכב המזדה. בהזדמנות אחת הוא חזר בו מהטענה שרכב שנסע אחריו התנגש ברכבו ודחף אותו לעבר רכב המזדה, ובהזדמנות אחרת הוא חזר בו מהודאתו בסעיף 2 לכתב האישום - בו נטען כי לפני התאונה רכב המזדה נסע לפניו - וטען, כי רכב המזדה נסע אחריו, עקף אותו וסטה ימינה לתוך נתיב נסיעתו.
עמדת ההגנה בתום שמיעת הראיות, כעולה מסיכומיה, הינה, כי הנאשם מודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום מלבד אלה שבסעיפים 6 ו- 12, והוא איננו חולק על פרטי התרחשות התאונה שנקבעו ע"י הבוחן המשטרתי. ובאופן מפורט יותר, הנאשם מודה, כי הוא נהג ברכבו כשהוא שיכור - מאלכוהול ומקנביס; שעובר לפגיעה שלו ברכב המזדה, הוא סטה ימינה בתוך נתיב נסיעתו; ושרכב המזדה נסע ישר בתוך נתיב נסיעתו, כשגלגליו מיושרים; שהוא התנגש עם החלק הקדמי שמאלי של רכבו בחלק האחורי ימני של רכב המזדה; שכתוצאה מכך רכב המזדה נדחף למסלול הנגדי, חסם אותו ונפגע על ידי המשאית; ושכתוצאה מכך נהרגו נהג רכב המזדה ונוסע שהיה אתו ונפצעו שני נוסעי המשאית.
ההגנה הצהירה כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשלב שקדם להתנגשות שבין רכב הנאשם לרכב המזדה. וטענתה המוגדרת היא שלפני ההתנגשות, רכב המזדה נסע אחרי רכב הנאשם, עקף אותו, הבחין במשאית שבאה מולו וסטה למסלול הימני כשהוא נכנס בין רכב הנאשם לרכב שנסע לפניו, תוך האטת מהירותו, והוא זה שגרם לכך שהנאשם התנגש בו. ובנסיבות אלה, היתה התאונה בלתי נמנעת מבחינת הנאשם.
טענה חלופית של ההגנה היא, שבנסיבות המקרה אין להחיל על הנאשם את "חזקת הפזיזות" ושלא התקיימו בנאשם מרכיבי היסוד הנפשי של עבירות ההריגה והפציעה שיוחסו לו.
דיון והכרעה
א.
הערות מקדימות
1. כאמור, טענתו המקורית של הנאשם בתשובתו לכתב האישום, היתה, שרכב אחר שנסע אחריו פגע ברכבו ודחף אותו לעבר רכב המזדה ושכתוצאה מכך רכב המזדה נדחף למסלול הנגדי והמשאית פגעה בו.
נזכיר, שאין המדובר כאן במצב בו נאשם מעלה אפשרויות שונות כדי לנסות להסביר באופן תמים הימצאות ראיה המסבכת אותו - כמו במקרה של הימצאות טביעת אצבע או ראיה דומה - שאז המדובר בהעלאת אופציות; בטענה של "יתכן ש", שהיא לגיטימית; ולא במסירת גרסה עובדתית של "כך היה".
הנאשם היה עד להתרחשויות והוא פעל במסגרתן. באופן טבעי אמורה להיות לו גרסה עובדתית לגביהן. טענתו שרכב אחר התנגש ברכבו מאחור ודחף אותו לעבר רכב המזדה, היא היא הגרסה העובדתית שלו (לאותו זמן) באשר לאופן התרחשות התאונה.
הטענה שרכב המזדה עקף את רכב הנאשם באופן שלא הותיר לו ברירה אלא להתנגש בו, היא גרסה עובדתית שונה בתכלית. הפרטים הכרוכים בה שונים, ומנגנון התאונה הנטען שונה. שתי הגרסאות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת או להיטען באופן חלופי.
2. יצוין, כי לאחר שמיעת הראיות ברור כי לא היה כל יסוד לטענה שרכב אחר פגע ברכב הנאשם מאחור ודחף אותו לעבר רכב המזדה. גרסה זו חייבה הסבר מצד ההגנה, שלא ניתן.